אתמול הייתי לראשונה באימון ספינינג.
בכלל תכננתי להגיע לאימון פילאטיס, אבל החמצתי אותו ב - 10 דקות (בגלל בעיות חניה, מי היה מאמין?).
אז במקום החלטתי לנסות ספינינג.
אני אוהבת לרכב על אופניים, למרות שכבר כמה שנים לא יצא לי. אופני האוניברסיטה שלי העלו אבק במחסן, עד שהחלטתי לפני כמה חודשים לתרום אותם לעולה חדש, שאני מקווה עושה בהם שימוש מועיל.
טוב, חזרה לאימון.
זה היה ספינינג למתחילים, אז התחלנו רגוע עם הסברים טכניים. הברקס לא נמצא על כידון האופניים אלה קרוב לברכיים (על "הרמה" כמו שקראו לזה אצלנו בשכונה).
מהר מאד הגברנו קצב ומאמץ ואני התחלתי להזיע כמו מטורפת. עצמתי עיניים, ניסיתי לנשום נשימות יוגיות ולמלא קודם את הבטן ואחר כך את חלל הריאות, ובעיקר ניסיתי לחייך.
חשבתי כמה כיף זה לרכב בלי לדאוג לצד הטכני של הרכיבה - בלי הצורך לשמור על שיווי משקל או לדאוג מהמכונית שמגיחה מאחוריי.
המוסיקה שאגה ברקע (מה הקטע עם המוסיקה המזעזעת בשיעורי ספינינג?), האורות התחלפו, ואני ניסיתי להתחבר לארמסטרונג הפנימי שבי.
3/4 שעה לאחר מכן, אני על סף עילפון, עם חיוך גדול של ניצחון מרוח על הפנים וללא יכולת שמיעה באוזן שמאל. ירדתי מהאופניים למתיחות של הסוף, הודיתי למדריך וחזרתי בצעד כושל למכונית.
בבית בקושי הצלחתי להסביר לבנזוג שאני אחרי ספינינג (הוא הרי חשב שהלכתי לפילאטיס), לא היה לי כח אפילו לדבר.
אחרי מקלחת מאוששת, ששטפה את הזיעה אבל לא את החיוך, ירדתי לארוחת ערב וסיפרתי לו שסוף סוף מצאתי את יעודי בחדר הכושר.
לפחות עד האימון הבא.
